חופשת לידה

לא מבינה מי הצמיד בכלל את המילים "חופשת" ל"לידה". חופשה זה לא. זה לילות וימים מתישים, מלאים בבכי, צחוק ומערבולת של הורמונים, רגשות אשמה, ביקורת עצמית קשה, רעב, עייפות קיצונית ואושר שאין לתאר. הייתה לי חצי מחיי פנטזיית הנקה מושלמת כזאת. במציאות זה היה גיהנום שלא יתואר. אף אחד לא טרח להגיד לי שאחרי ניתוח קייסרי לוקח לחלב יותר זמן להגיע. אם בלידה רגילה לוקח יומיים בקייסרי בין 4 ל 6 ימים. עוד בבית החולים יועצת ההנקה הראתה לי איך לחבר את החמוד לפיטמה. אמר שבהתחלה יש נוזל שקוף שמאוד חשוב לבריאות התינוק. ושיקח כמה ימים ויגיע החלב. אמרה לי לחבר אותו בכל הזדמנות לציצי וכשהוא לא מחובר להיות על משאבות. שמישהו יגיד לי מה זה השעבוד זה?? למה לפני 100 שנה היה דבר כזה משאבת הנקה?? לא התחברתי לדבר הזה בכלל. לעומת זאת הפצפון שלי אהב להיות מחובר לפיטמה. למרות שלא היה נראה שיוצא משם כלום זה היה נראה שנחמד לו. הוא היה התינוק הכי רגוע בחדר. כולם צרחו והוא היה שאנטי לגמרי. הסתכל עלי, בחן אותי. אין דברים כאלה. בלילות הייתי אמורה להחזיר אותו לתינוקיה כי בקייסרי אין אפשרות לביות מלא (שהתינוק ישן עם האמא) כי כאבי התופת מונעים את האפשרות הזאת. הלילה הראשון היה נוראי. לא יכולתי לקום עדיין כי יצאתי מניתוח רק בשעה 5 בערב. אמרו לי שבבוקר תגיע אחות שתעזור לי לקום. אז ב 21:30 בעלי החזיר את הקטן לתינוקיה. היה לי כל כך קש להיפרד ממנו. לא עצמתי עין באותו לילה. בחמש בבוקר תפסתי אחות וביקשתי ממנה עזרה לקום. זה היה כאבים שקשה לתאר במילים. לקח לי 40 דקות ו 30 טיפות אופטלגין כדי לקום. התקלחתי בקושי רב והאחות הנחמדה עזרה לי. אחרי שהתלבשתי ואכלתי ביצה קשה ואשל (אלוהים יודע מה נסגר עם אוכל של בתי חולים) והאמת שהכרחתי את עצמי לאכול רק כדי שיהיה לי חלב. התחלתי לצלוע לכיוון התינוקיה להביא את הצוציק שלי וראיתי את בעלי איתו בדרך אלי. הייתי מאושרת לראות אותם ובעיקר שחסך לי לצלוע את דרך לתינוקיה שהיתה הליכה של כמה דקות שנראו כמו נצח. את זה הבנתי באותו הערב שהייתי צריכה להחזיר את החמוד בעצמי.  כל הדרך עם בעלי לתינוקיה כאב לי הלב. גם הניתוח אבל בעיקר לא רציתי להחזיר אותו. רציתי שיישן איתי. גם כל הדרך חזרה לחדר. לא רציתי שיהיה שם במפעל התינוקות הזה. זה פשוט היה מזעזעז ללכת לשם ולשמוע תינוקות צורחים שלוקח זמן לגשת אליהם. לא הפסקתי לבכות. זה פשוט גומר אותי כל פעם מחדש כשאני נזכרת בזה. בעיני תינוק שבוכה ולא ניגשים אליו זה שברון לב. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. בכלל יש את הגישה הזאת לתת להם לבכות כדי שלא יצאו חלילה מפונקים. אין לי מושג מי המציא את הגישה המטופשת הזאת אבל זה בטוח לא אישה. צלעתי כל הדרך לחדר. בעלי נתן לי נשיקה ואמר שיחזור בבוקר. לא הצלחתי לעצום עין. חיכיתי ל 5 בבוקר ללכת להביא אותו. בין לבין כל הזמן משככי כאבי. כל הזמן מנסה להניק. התחלתי לתת קצת בקבוק כי ראיתי שהוא רעב ואני לא מצליחה לספק את הרעב שלו. עדיין לא יצא חלב במשאבה. ב 2 בבוקר הלכתי לחדר המשאבות והחלטתי לשבת להניק עד שאוכל לקחת את הקטן כי להרדם כבר לא נרדמתי. התחברתי למשאבה והעברתי אותה מצד לצד. בין לבין יש מצב שנרדמתי קצת. כלום לא יצא. זה פשוט התיש אותי ברמות. בארבע בבוקר הלכתי לתינוקיה וביקשתי לקחת אותו. ידעתי שזה שעה לפני הזמן. האחות נתנה בי מבט אחד ולא התווכחה. רשמה את השם וגילגלתי אותו החוצה כאילו זכיתי בלוטו. לחדר שלי. אחרי 4 ימים לא פשוט בכלל, שדיים נטולי חלב, אינספור נסיונות לתת לקטן לינוק כשהוא יונק כלום הגיע היום לחזור סוף סוף הביתה. אמרתי לעצמי שבטוח בבית יהיה לי יותר קל. בסביבה המוכרת שלי. אכן היה מרגש לחזור הביתה. יומיים של בכי מעורבב ברגשות אשמה שאני אמא רעה. עדיין אין חלב. הקטן אכל מטרנה. בין לבין ינק. ואז ביום השישי כשהתחברתי למשאבה במקום לישון כשהוא ישן בצבצה לה טיפת חלב ראשונה. לא היתה מאושרת ממני באותו רגע. ישר טלפון לבעלי, לגיסתי לחברה שלי. כמו מפגרת. אז הגיע החלב. אבל ממש בכמות פיצית. בקושי 5 סיסי. והקטן אוכל כבר 20 סיסי. איך אני מייצרת לו 20 סיסי. המשכתי לשבת על המשאבה הזאת והכמות גדלה בכל כך מעט שזה היה מעייף. בשלב מסויים הלכתי ליועצת הנקה להתייעצות. היא נתנה לי תוספי תזונה לקחת ואמרה לי לקנות משאבה שעולה 800 שח. לא נסחפה בכלל. אני אסתפק במשאבה של יד שרה תודה רבה. בינתיים הצלקת לא הפסיקה להפרש נוזלים ומוגלה. הלכתי לקופת חולים להסיר את הסיכות. אמרו לי שזה לא כואב. שיקרו. זה היה כאבי תופת. יום שמיני. ברית. סבלתי מכל רגע. מה נסגר עם הטקס הברברי הזה. למה צריכים להכאיב למתוק שלי. תודה לאל שנגמר השבוע הראשון. קראנו לו תומר.

הקיסר שלי- חלק ב'

ואז יום חמישי הגיע. 5.2.15. קמתי בהתרגשות וחשבתי לי שהיום זה יום טוב להביא נשמה לעולם. התארגנו אני ובעלי היקר. הכנתי לו סנדוויצ'ם ולקחתי לי קצת פירות וחטיפים בריאים. יצאנו לנסיעה של דקה וחצי עד לבית החולים. הגענו והייתי צריכה לעבור שוב מוניטור ובדיקות למינהן. בשעה 15:00 באו לקחת אותי סוף כל סוף לחדר ניתוח. דפק לי הלב והתרגשתי מאוד. היה קפוא בחדר ניתוח. בדיוק כמו שאני אוהבת. נתנו לבעלי כיסוי לראש לרגליים ולגוף. הכניסו אותי קודם ואמרו לי שיסיימו להכין אותי לניתוח ויקראו לו. ההכנה לניתוח היתה ממש קשה ומשפילה. אני עוד אכתוב על זה להנהלת בית החולים. כשנכנסתי לחדר הניתוח הציג את עצמו פרופסור פיינגולד שנראה מאוד נחמד ואף התלוצץ איתי. בקשתי שיקרא את תוכנית הלידה שלי. כשהגיע לחלק של ה SKIN 2 SKIN אמר שלא בחדר הניתוח שלו. הוא לא ממש היה מעוניין לפרט למה לא רק שלא מקובל או משהו כזה. ביקשתי שיתן לי לראות את התינוק שלי מיד כשיולד. הוא אמר שאם לא תהיה סיבה למה לא להראות לא צריכה להיות בעיה. הפרופסור נתן הוראה להדביק לי את הבטן התחתונה כלפי מעלה. זה כבר התחיל להשפיל אותי. שכן הבטן התחתונה היא בעצם השומן. הבטן העליונה זה התינוק. בכדי שיוכלו לעשות חתך כמו שצריך לא יכלו שהכרס השומנית שלי תפריע להם. אז רק מעצם זה שהאחות שם חתכה פיסות ענקיות של מסקינטייפ והתחילה להדביק לי את הכרס כלפי מעלה שלא יפריע לפרופסור לנתח, כבר גרם לי להרגיש כמו הר אדם. כדי שהחגיגה המשפילה הזו תמשיך היה שם מרדים רוסי בשם אלכס נדמה לי. שהוא אמור היה להחדיר לי בגב את האפידורל. אמר לי להקשית את הגב ואחרי מספר דקות ארוכות סיים. כשראה שאני מתחילה לא להרגיש את הרגליים עדכן את הפרופסור שההרדמה בוצעה בהצלחה. ואז הוא מילמל משהו כמו שהוא היה צריך לקבל פרס על ההרדמה הזאת. אף אחד לא ממש היה שם באותו רגע. על השולחן הקר בחדר ניתוח. שאלתי אותו למה היה צריך לקבל פרס. הוא ענה בנונשלנט שלחבר בחורה עבה כמוני זה משימה קשה עד מאוד והוא הצליח בניסיון הראשון כי היה מספיק חכם לבחור מחט מתאימה. הייתי כל כך בהלם שלא ידעתי מה לענות. קשרו לי את הידיים. שמו מחיצה שהשאיר רק את הראש והידיים והכניסו את הבעל היקר שלי. הצוות התחיל לעבוד על הליוויתן ששכבה על שולחן הניתוחים. הייתי כל כך מושפלת שרק רציתי שזה יגמר כבר. בערך ב 15:30 שלפו את המתוק שלי מהבטן. שמענו אותו בוכה. אף אחד לא הראה לי אותו. אפילו לא לשניה. מיד לקחו אותו לחדר ליד. לא הבנתי למה לא הרים אותו לפחות שאראה לשניה. אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח הביאו אותו עטוף בתוך עריסה. הוא היה כל כך שקט, שליו ויפה עד כאב. הוא הסתכל עלינו בעיניים גדולות. גם אני וגם בעלי היינו בהלם. כל מימד ההתרגשות של תינוק שחיכינו לו כל החיים שלנו בערך פשט נעלם. זה לא היה כמו שרציתי. הייתי עצוב. שמחתי מאוד שנולד לי תינוק יפה ובריא. הוקל לי שהכל עבר בשלום. אבל כעסתי. כעסתי שחטפו לי את חוויית הלידה שציפיתי לה כל כך. גם בעלי אחר כך סיפר לי שגם הוא היה בטראומה כי ראה כמויות מטורפות של דם על הרצפה ופחד לחיי. אחרי כמה דקות שאפילו לא הספקתי לגעת בתינוק שלי הוציאו אותו עם בעלי החוצה לבדיקות. סיימו לתפור אותי ולקחו אותי לחדר התאוששות. אמרו שמשהו כמו שעתיים עד שתחזור לי התחושה ברגליים. היה לי כל כך קשה שלא חזקתי אותו ונשקתי אותו. הדמעות זלגו לי מעצמן על הפנים. רק רציתי לעוף משם והתחלתי להתרכז בהזזת הרגליים. אחרי כשעה פלוס הצלחתי. קראתי לאחות. היא אמרה שתדאג שיגיע סניטר לקחת אותי בקרוב. אחרי חצי שעה שהרגישה כמו נצח בא מישהו ולקח אותי חזרה. לא ידעתי איפה בעלי. איך הוא ידע שחזרתי. איפה הוא עם הקטנטן? אחרי מספר דקות במחלקה שמעתי את בעלי קורא לי. צעקתי לו איפה אני והוא בא עם המתוק הקטן ובאותו רגע שום דבר לא עניין אותי. ישר שמו אותו עלי. הוא ישר תפס לי באצבע. אז התחלתי להתרגש. רק אז. אגב רק שתבינו שהקטן נולד בול 4 ק"ג. גם כן הערכת משקל…

הקיסר שלי- חלק א'

מחודש רביעי להריון הלכתי לדולה. אחת הטובות בארץ. עשיתי דימיון מודרך. מדיטציות וריקוד אינדיאני. תצחקו תצחקו החרא הזה עזר לי להירגע. הייתי חייבת לעבור את תקופת החרדות הקשה והפחד שתהיה לי שוב ירידת מים. ועברתי את התקופה הזאת. הייתי מובטלת. חודש חמישי פוטרתי כי כנראה החרדות האלה השפיעו על העבודה שלי. מימלא זו היתה עבודה זמנית מטופשת כזאת עד שאחליט מה בא לי לעשות. בדיוק עזבתי את הגן אירועים שעבדתי בו כמה שנים. האירועים בלילה לא היו בשבילי. גם אובדן ההיריון היה עוד כשעבדתי שם והייתי חייבת להתנתק ולהחליף אנרגיה. הבעל היקר שלי תמך. אפילו פירגן על זה שאני בבית ואמר שנסתדר. כך עברו וחלפו להם חודשי ההיריון. הקפדתי על תזונה נטולת פחמימות שבהמשך ארחיב עליה. עשיתי יוגה לנשים בהריון. ופעמיים בשבוע שחיתי. בגדול היה לי הריון מהמם. רגוע (מחודש חמישי ככה) ושמח. הייתי מלאת ציפייה לחבוק תינוק. לעיתים היה נראה כאילו הזמן לא עובר. תנו לי להגיד לכם עוד משהו. על אישה שמנה לא רואים שום הריון עד חודש שמיני בערך. עד אז היא סתם נראית יותר שמנה ממה שהייתה. נוראי. כל הזמן חיפשתי בגדים שיעזרו לי להדגיש את הבטן. גם בגדים זה נושא עצוב. מספיק קשה למצוא בגדים נורמאליים במידות גדולות בארץ הזאת (ולא איכפת לי כמה מיכל צפיר האנורקסית תגיד שאנחנו מתבכיינות) שלא לדבר על בגדים לשמנות בהריון. אין לתאר כמה קשה למצוא בגדים כשאת שמנה ובהריון. מזל שיש את אסוס, נקסט ומייסיז. גם סביבה היתה די הזויה אלי. לא ידעו איך לאכול אותי.  התייחסו אלי כמו נס מהלך. אף אחד לא ראה אף פעם שמנה בהריון. מה נסגר עם אנשים? אחר כך היו הערות אם אני בהריון עם תאומים. לפעמים דווקא זרמתי עם זה. הגעתי לשבוע 37 והלכתי לעוד אולטראסאונד להערכת משקל העובר. אפילו שעבדתי עם הדולה שלי והפרופ' להריון בסיכון גבוה שליווה אותי שיש סיכוי שאאלץ לעשות קיסרי אם העובר יהיה מעל 4 ק"ג. עדיין נאחזתי בתיקווה שאעבור לידה רגילה וטבעית. לא יודעת למה זה היה לי כל כך אקוטי. אצל חולות סכרת יש סכנה לתינוקות גדולים במיוחד בגלל שהגוף שלהם מפריש יותר אינסולין בכדי להתגבר על הסוכר הגבוהה של האמא. בגלל זה משבוע לשבוע הייתי יותר ויותר נאצית עם הדיאטה שלה. כל דבר שנכנס לפה עבר בקרה קפדנית. בשבע 37 כבר היה לי עובר גדול. ארוך יותר מהרגיל ומתאים לשבוע 42 בגודלו. המשקל עמד על 3.60 ק"ג. סיכוי קלוש מאוד ללידה טבעית. בכל זאת פרופסור הורה לי לחזור בשבוע 38. אז הערכת המשקל היתה כבר 4.300 ק"ג. ידעתי שאין מנוס מקיסרי. קיבלתי מהפרופ' הפניה לבית חולים מאיר שבמקרה גם היה 3 דקות הליכה מהבית שלי. הדולה שלי המליצה לי להגיע ללניאדו אבל היה בא לי קרוב לבית. בדיעבד אני די מצטערת שלא הקשבתי לה אבל נו שוין.

הגעתי לבית החולים שם הערכת המשקל היתה באזור ה 3.200 ק"ג אבל עדיין אמרו לי שאין מנוס מקייסרי. אולי הייתי צריכה להתעקש. גם בן הזוג שלי דאג לי וגם אני פחדתי שמשהו ישתבש. הפחידו אותנו שלתינוקות לאמהות סוכרתיות יש כתפיים רחבות יותר ושהוא עלול להיתקע בתעלת הלידה. הסכמתי. נקבע לי ניתוח קיסרי ליומיים אח"כ יום חמישי ה 5.2.15 שבוע 38+3. בקשתי לפחות שיעשו לי את הניתוח בשבוע 39 אבל אמרו שהם לא רוצים לקחת סיכונים. ניצלתי את היום שקיבלתי לסידורים. קניתי אופטלגין נוזלי, ערכת מקלחת עם שמפו, מרכך וסבון גוף מפנקת של לוקסיטן. דאגתי לתיק מאובזר בתחתוני סבתא גדולים שלא יפריעו לי בניתוח, מוזיקה, רסקיו, תיונים של תה ירוק שאני אוהבת. קצת חטיפים בריאים. פירות יבשים ובגדים לקטנצ'יק החמוד. ליטפתי אותו המון ודיברתי איתו שהנה עוד מעט ניפגש. הייתי כל כך נרגשת. יותר מכל בליינד דייט שהיה לי. עוד מעט ניפגש אהוב שלי. לחשתי לו. עוד מעט קיסר של אמא. עוד מעט תפגוש את אמא שחיכתה לך בערך כל החיים. באותו לילה לפני בקושי הצלחתי לישון.

המשך בפרק הבא…לילה טוב!

הנה תשטפו את העיניים. אני חודש תשיעי. תודה לאל שעברתי את ההריון הזה עם הגיסות שלי המהממות שהן היו חודש וחודש וחצי אחרי. תענוג לתומר בני דודים בגילו 🙂 אני כמובן הענקית באמצע.

שוקולד מריר

אף פעם לא ממש אהבתי שוקולד מריר. למה מריר כשיש חלב ממולא בנוזל תות מתקתק עד בחילה או ממולא בנוגט…היום אם נכנס לי לפה שוקולד זה רק מריר. אבל על תזונה נדבר אחר כך. החיים הזוגיים עם אמיר היו מדהימים. קשר בריא והדדי ומפנק. לא גרנו יחד לפני כן. עברנו לגור יחד רק אחרי החתונה. חצי שנה אחרי ההיכרות. כמובן שלא מעט חברות הזהירו אותי שעד שלא נגור יחד לא אדע אם הוא מתאים לי ושחצי שנת הכירות זה מעט מידי. אחרי לא מעט מערכות יחסים של "לא!" את כבר יודעת מה זה כן. לבעלי סיפור חיים מדהים. ילד שגדל בשכונת מצוקה, הדרדר לדרך רעה וחזר לטובה. אמיר גדול ממני ב 3 שנים. וכשהכרנו הייתי בת 35 ולא ידעתי על הרקע שלו. בדייט השלישי הוא סיפר לי הכל. זה היה די קשה לעיכול ההיסטוריה שלו. אבל עצם זה שהוא עבר טיפול רציני במשך יותר משנה ועזר לו לצאת מהבור שחפר לעצמו, גרם לי לראות שזה רק יתרון. רמת המודעות שיש לו נדירה ביותר בגבר. כשאמרתי לו שהוא אמיץ בעיני ושאני גאה בו על דרך שעשה ראיתי שהתרגש עד מאוד. הוא חשש מהרגע הזה. חשש שאולי אחליט שלא להמשיך את הקשר. מפאת שמירה על פרטיותו של בן זוגי לא אוכל לחשוף את התרמיל הכבד איתו הגיע אבל תסמכו עלי שזה היה תיק תיק. אבל אני הייתי מלאת ביטחון שתיק הזה זה רק יתרון ולא חסרון כמו שמרבית האנשים יחשבו. באותו יום גם היתה הנשיקה הראשונה שלנו. הוא ליווה אותי לחנייה היינו באיזה מופע קוסמות מטופש אבל היינו נרגשים כי הבנו באותו היום שיש כאן משהו שמתחיל. משהו טוב. חזק. אמיתי. הנשיקה היתה גרועה. אבל זה רק בגלל ההתרגשות 🙂 ככל שהקשר התקדם כך הרגשתי כמה ההתאמה שיש בינינו נדירה. כמה הקשר שלנו מיוחד וחזק. כמה אנחנו מכירים עמוק בכל כך מעט זמן. אחרי חודש וחצי הזמנתי אותו אלי לארוחת שישי. זאת גם היתה הפעם הראשונה שלנו שישנו יחד לילה שלם. פעם ראשונה שהוא נגע בי. וזה הרגיש מדהים. מעולם לא חיכיתי כל כך הרבה זמן בכדי להיכנס עם משהו למיטה. לחלוטין מומלץ. הופך את הכל לכל כך הרבה יותר מרגש.

מצאנו דירה 3 חדרים קטנה בשכונה ישנה בכפר סבא. הבית היה על צומת סואנת. אחרי 3 שנים שגרתי במושב וראיתי רק פרדסים זה היה סיוט בשבילי. אבל אמיר אמר שלא נמצא דירה במחיר כזה. הבניין היה ישן אבל הדירה משופצת לגמרי. חתמנו לשנתיים. השנה הראשונה של חיי הנישואים היתה לא פשוטה. חזקה, קשה עצובה ומקרבת. שבועיים אחרי החתונה גיליתי שאני בהריון. הייתי קצת בשוק. רק חודש לפני כן הפסקתי לקחת גלולות ואמרו לי שלוקח קצת זמן ושאני לא צעירה. שנינו היינו בעננים שזה קרה כל כך מהר. הרגשנו שאלוהים איתנו. ממש ככה. שהוא מגשים לנו כל בקשה. המצב הכלכלי שלנו היה לא משהו בכלל. לאמיר היו 2 תיקים בהוצאה לפועל מתקופה שהיה לו עסק והחובות רק הלכו וגדלו ואני בזבזנית חסרת תקנה עם מינוסים ומשכורות עתק ולא יודעת לחסוך. הבנתי שצריך לעשות משהו וזכרתי שהיתה לי בת דודה שנעזרה בעמותה מסויימת כדי לצאת ממצב כלכלי קשה. פניתי לעמותת פעמונים. זו עמותה ללא מטרות רווח שמלמדת התנהלות כלכלית נבונה. ממליצה בחום אם אתם במצב לא משהו. תוך מספר חודשים מצבנו השתפר פלאים. עורכי הדין שלהם עזרו לנו לסגור את 2 תיקים בעשרת אלפים שקלים שגייסנו ועשינו הרבה שינויים והתחלנו להתנהל עם אקסלים. רצינו לשפר כמה שאפשר את מצבנו לפני שיוולד הילד שלנו. כשהייתי בחודש רביעי-שבוע 17-18 הרופא שלי אמר לי ללכת לעשות חיסון לשפעת. שנשים בהריון זה קבוצת סיכון ואני חייבת. בתור פריקית של טבע ובריאות הדבר האחרון שרציתי היה לעשות חיסון. אני גם די אנטי. אבל היה לי תינוק בבטן. רציתי לעשות כל מה שהרופא אמר לי. עד אותו רגע כל הבדיקות שעשיתי היו תקינות. מאחר ואני סוכרתית אני עושה בדיקות דם כל כמה חודשים לעקוב אחרי הסוכרים. ההיריון שלי נחשב בסיכון גבוה בגלל סכרת טרום הריונית. שמרתי מאוד על מה שאכלתי כי היה לי חשוב שההיריון יהיה תקין ושייוולד לי תינוק בריא. כל הסקירות והבדיקות שעשיתי היו תקינות. הייתי צריכה להזריק אינסולין בהריון. בעוד ללא הריון אני לוקחת כדור ביום שעוזר לשמור על ערכי סוכר תקינים בשילוב דיאטה. אז הלכתי לעשות חיסון. יום למחרת היתה לי ירידה מים. לא ידעתי שזה ירידת מים. חשבתי שברח לי הפיפי. הסתובבתי ככה כמה ימים. בלי מי שפיר ולא ידעתי. ואז היה לי אולטראסאונד שבו אמרו לי שאין מי שפיר והפנו אותי לבית חולים. בדרך לבית חולים עוד חשבתי שימצאו פתרון ושאולי יש דרך למלא שוב מים שם בפנים. בבית החולים ראו דופק עובר אבל אמרו לי שללא מי שפיר אני לא אוכל להמשיך את ההריון ושאני חייבת לעבור לידה. מאחר והייתי בשבוע 18 בלבד אמרו לי שאין סיכוי לתינוק לשרוד. עברנו לידה שקטה. זאת היתה בת. לא הפסקנו לבכות כמה ימים. לא האמנו שזה קרה לנו. אמיר תוך יום חזר לאדם האופטימי שהיה ועודד אותי שיהיה בסדר ושננסה שוב ויהיה טוב. אני הייתי גמורה. נכנסתי לדכאון קשה ולא הפסקתי לבכות במשך חודשים. לבכות ולאכול. הכל מהכל. אם לפני כן בקושי הייתי נוגעת במשהו מתוק בתקופה ההיא הייתי מחסלת גלידות ועוגות בסיטונאות. זה הדבר היחיד שהרגיע אותי. זה והחיבוק של הבעל שלי. פחדתי מאוד להכנס להריון כי פחדתי שזה יקרה שוב. בתוכי ידעתי שזה בגלל החיסון אבל עדיין חששתי מאוד.  אמיר ראה שקשה לי והמליץ לי ללכת לדבר עם משהי. הלכתי קצת לטיפול וזה באמת עזר. חצי שנה אח"כ הייתי בהריון שני. לקחתי דולה שתעזור לי לעבור את הלידה וההריון כמו שצריך. חלמתי על לידה טבעית ללא אפידורל. רציתי גם עבודה יותר קלה כי בהפקות יש המון סטרס אז לפני ההריון החלפתי עבודה למשהו די פשוט ובנאלי. כשגילו שאני בהריון בחודש שלישי פיטרו אותי. עד היום אני חושבת לתבוע אותם אבל לא עושה את זה. בגלל שהייתי שם רק 5 חודשים הם ניצלו את החוק ופטרו אותי. הכנתי תביעה ובסוף החלטתי לא להתעסק בשלילי. התאים לי להיות בבית. אמיר פירגן לי מאוד ואמר שיהיה לי יותר כייף להעביר את ההיריון. ובאמת העברתי אותו בכייף אחרי שעברתי את חודש רביעי בחרדות שמא תהיה לי ירידת מים נוספת. הייתי שוחה, עושה יוגה, התחלתי תזונה דלה בפחמימות שגרמה לי להזריק הרבה פחות אינסולין ולהרגיש טוב יותר. הייתי בעיקר רגועה ושמחה ומצפה ללידה. בפרק הבא אספר על הלידה שלי.

בנתיים תראו איזה מהמם קטני עוד בבטן חתיכי…

רוצה לחיות כמו באגדות

זו אחת הטעויות הכי נפוצות של רווקות שכבר הגיעו לגיל מופלג. לחפש איזה מודל נסיך מהאגדות. שהכל יהיה מושלם בדייט. שיהיו פרפרים ואבקת קסמים בכל מקום. אז קודם כל זה שטויות במיץ גזר. גם אני בתור רווקה מזדקנת נפלתי בפח הזה. חיפשתי את הפעמונים והפרפרים בכל דייט שהלכתי אליו. וכשאלה בוששו לבוא חתכתי. אני זוכרת בחור אחד שדווקא היה די חמוד ונתן לי תחושה טובה שבגלל שמשהו בו לא היה נראה לי החלטתי לא לתת לו הזדמנות שנייה. למה? כי הוא פירגן לי. ואני לא רגילה שמפרגנים לי. הוא אמר לי כמ פעמים שאני יפיפיה. הוא פשוט לא ראה שום קילוגרם עודף עלי. לא ממש ידעתי איך להתמודד עם זה כי לא הייתי טוב בלקבל מחמאות. אח"כ חודשים אכלתי את עצמי על זה. שלא נתתי לו עוד הזדמנות. המזל שנפל לי האסימון אחרי כמה סטירות שחטפתי מהיקום. באיזה הרצאה של רב מסויים על זוגיות באור הקבלה הוא אמר משהו על זה שכל אדם הוא מפעל חיים. וכשאנו פוסלים אדם במחי יד אין לנו מושג מי הוא באמת (לא מדייט אחד בכל אופן) ואיזה סיפור עומד מאחוריו. פתאום הבנתי. אני מזלזלת באנשים. גם אם אני יודעת שלא מתאים לי בכלל מן הראוי שאשמע אותו. אולי אלמד משהו? אז התחלתי להגיד כן אם הזמינו אותי לדייט שני. בדיוק אז הכרתי את אמיר. עבדתי אז בגן אירועים יוקרתי כמנהלת מכירות. כל יום הייתי רואה זוגות מאוהבים שבאו להתחתן. הייתי רואה כל יום חופה ועם כל אחת שראיתי הרגשתי שזה מתרחק ממני יותר. לא ממש האמנתי שזה יקרה לי. גם לא חשבתי שיש לי סיכוי להיות אמא. כן אני אדם חיובי בד"כ. הדייט עם אמיר היה קצת מוזר. הכרתי בחור גבוה ושקט. לא אהבתי מיד איך שהוא נראה. האוזניים שלו נראו לי בולטות. הוא היה לי שקט מידי. אז כדי שלא יהיו שתיקות מביכות דיברתי בלי סוף. מידי פעם הוא אמר משהו קטן. יותר נכון נתתי לו להתבטא מידי פעם. הדייט הסתיים והוא ליווה אותי לאוטו. אמר שהיה לו כייף ואפילו שלח אסמס שהייתי בדרך הבייתה תודה על ערב נפלא. בליבי אמרתי שזה לא האחד שלי. לא היו ניצוצות ולא היתה לי את תחושת הבטן הזו שזה זה. כמו שתמיד מספרים לי זוגות שמתחתנים שהם ידעו מיד שזה זה. בדיעבד הבנתי שכולם אוהבים להגיד את זה ליד בן הזוג שלהם. אמיר אומר שהוא ידע כבר בדייט הראשון. אבל נו. אני לא ידעתי כלום. לא בשני ולא בשלישי. אולי ברביעי הרגשתי שיש סיכוי שאולי. אבל אני קופצת קדימה. שבוע שלם שאמיר לא התקשר אבל שלח אסמסים של בוקר טוב ומה שלומי. אחרי יומיים הפסקתי לענות לי כי זה נראה לי נוראי לתקשר באסמס. אמרתי לעצמי שכנאה הוא פחדן ולא יודע איך להזמין אותי לדייט שני. בגלל שלא ממש התלהבתי ממנו לא עניין אותי יותר מידי שהוא לא מתקשר. אפילו הוקל לי במידה מסויימת כי הבטחתי לעצמי וליקום שאני תמיד נותנת דייט שני אפילו כשממש לא בא לי. אחרי כמה ימים הוא שלח לי הודעה לאתר שהכרנו בו שהוא מבין שאני לא בעניין וחבל כי מצאתי חן בעניו ושלא אתפשר ושיהיה לא בהצלחה. ההודעה שלו עיצבנה אותי והחלטתי אפילו לא להגיב. בדיוק הגיע לי זוג שרצו להתחתן והייתי צריכה לשבת איתם על קונספט. תמיד אני עושה היכרות ראשונית איך הכירו ומה החלום כל מיני כאלה שאדע להתאים למי שהם את הקונספט של החתונה שהכי יתאים לאופי שלהם. פתאום קיבלתי סיפור אחר. הם בכלל לא התלהבו בדייט הראשון ובשני חתכו. אבל שניהם הרגישו משהו קטן אחרי יומיים והוא התקשר וביקש שינסו דייט שלישי. ואז זה קרה. הם התלהבו אחד מהשניה. זה ממש לא היה חלק והם ממש לא חשבו שזה זה בהתחלה. אבל הנה הם מולי. אחרי שהלכו ישבתי לכתוב לאמיר תשובה. אמרתי לעצמי שלפחות אעזור לו עם הדייט הבאה שידע מה הפריע לי ולמה הפסקתי לענות לאסמסים שלו. כתבתי לו שכשבחורה מוצאת חן בעיני גבר הוא צריך לחזר אחריה קצת. להתקשר. להזמין לדייט נוסף. מה הוא מצפה? שאני אזמין אותו לדייט שני? כתבתי לו שאני ממש לא מתכוונת להתפשר ושיהיה גם לו בהצלחה. אחרי חמש דקות הוא התקשר והזמין אותי לדייט שני. לא יכולתי להגיד לא אחרי מ שכתבתי לו. בדייט השני הוא נגע לי בלב בצורה שאף גבר לא נגע.

משם זה כבר היסטוריה. אחרי חצי שנה הוא הציע לי נישואים. בלי פעמונים וזיקוקים. שניה לפני שנרדמנו מחובקים הוא לחש לי באוזן אם אני רוצה להתחתן. אמרתי לו שכן והוא נרדם. אני כמובן לא ישנתי כל הלילה 🙂

ב 7.8.13 יומיים אחרי יום ההולדת 36 שלי התחתנו. החתונה לא הייתי מעניינת אבל מאוד מרגשת. בדיוק כמו שרציתי. חתונה משעממת שלא השאירה עין יבשה. באחת כבר היינו במלון. שפוכים מעייפות. אני הייתי מאושרת. כי ידעתי שזה הגבר של חיי וכל מה שעברתי היה בשבילו. אמיר עבר חיים לא פשוטים בכלל שגם הם הראו דרך קשה ופתלתלה עד שהגיע אלי. העיקר שבסוף מצאנו אחד את השנייה.

הנה אנחנו ביום החתונה

טייק 3 אקשן!

כתבתי כמה בלוגים בחיים שלי. אחד כאן שהיה פחות או יותר בכל שנות הרווקות כשמנמנה הוללת. דיברתי עם השומנים והחברה סביבי שקשה לה לקבל שכמוני. סיפרתי על כל הדייטים העלובים ובכלל על חיי האהבה נטולי האהבה שעברתי בכל שנות ה 20…בעיקר דיברתי על אהבה עצמית. זה בהחלט תהליך לא פשוט. הבלוג כתוב בצורה הומוריסטית מעט ילדותית. הקריאה על אחריותכם בלבד. אל תבואו בטענות אחר כך. אבל אומרים שהוא משעשע…בהמשך כשהזדקנתי קצת פתחתי בלוג נוסף כאן שכאב את קשיי מציאת הזוגיות, לב שבור אחרי גיל 30 ועוד קצת קבלת האני. והנה היום אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להרדם והנה פתחתי בלוג פה . אז למה 3 בלוגים? כי אני אלופה בלהתחיל דברים מבלי לסיים. כמו שלא סיימתי את התואר השני למרות שנשארו לי איזה 2 קורסים עלובים. כמו שלא סיימתי מעולם מנוי של חדר כושר, או ניצלתי את הכרטיסייה של הבריכה לפני שפג לה התוקף, או לקחתי את האוטו למוסך לטיפול סתם מבלי שישבוק מחוסר תשומת לב. את התואר הראשון דווקא כן סיימתי. בכל זאת ספרות עברית וספרות אנגלית. אם את זה לא אסיים מה עוד נשאר?  גרועה בלסיים תהליכים. אלופה בתירוצים. עצלנית כרונית, מצויינת כמספרת סיפורים. קצת פחות טובה בלהקשיב להם. עובדת על זה.  ומי אני שאקטע סיפור חיים?

אני אסתי. אמא לתומר בן 4 חודשים ואשתו של אמיר כמעט שנתיים. בת 37 (עוד חודשיים 38…אללי!). ב 5 השנים האחרונות אני מפיקת אירועים. כן כן חתונות וכאלה. וכן כן הסנדלר תמיד הולך יחף-  את הזיווג שלי מצאתי רק בגיל 35 וזה דווקא סבבה כי לפי בעלי יש לנו הרבה פחות סיכוי להתגרש. עד שנרצה בזה כבר נהיה זקנים מידי להמשיך הלאה. לפני כן עבדתי בכל מיני חברות תקשורת כמנהלת צוותים, מוקדים ושיט כזה. ובין לבין הפקתי כמה תוכניות ריאליטי ארורות בטלוויזיה עוד שהיה בה קצת שפיות. אני הייתי חלק מההידרדרות שלה. בכל זאת הייתי צריכה להצדיק את השלושת רבעים תואר שני בתקשורת…אז מה אספר לכם בבלוג הזה? איך זה להיות אמא לתומר ואשה לאמיר. איזה קשיים, שמחה ועצב עוברים בדרך לאמהות. כמה עבודה יש בזוגיות. במיוחד כזאת שהיא לחלוטין משמיים. קצת על בריאות, תזונה וגידול תינוקות (בכל זאת ניסיון של 4 חודשים פלוס גידול אחים לא בא ברגל) איך זה שיש דבר כזה שמנה בהריון, קצת על הטראומה של הלידה והקפיצות בדרך. מידי פעם אוציא את הראש מהחלון ואספר לכם כמה יפה הנוף ואיזה ריח נעים יש לפרחים. עכשיו אני לא במצב רוח ל HAPPY HAPPY JOY JOY וכמה שאני אוהבת את המנטרות של מחשבה הופכת למציאות, תאמיני ותגיעי אין לי עצבים לזה עכשיו. בא לי להתבוסס קצת ברחמים עצמיים. מגיע לי. הרווחתי את זה ביושר. תנו להתקרבן קצת בשקט. עוד יבואו ימים יפים יותר.  מידי פעם גם אולי אשתף אתכם בשיר או שניים. אמרתי שאני משוררת חובבת?? כבר הרבה זמן לא כתבתי למגרה. התגעגעתי. לעצמי בעיקר. יש מצב לקאם באק. תמיד בתקופות קשות כשהכי קשה לי לגרד את עצמי מהרצפה אני כותבת. זה מה שמושך אותי למעלה חזרה. וכן קשה עכשיו. מאוד קשה. כמ טוב שיש את תומר. החמצן שלי.

ליל טוב.