הקיסר שלי- חלק א'

מחודש רביעי להריון הלכתי לדולה. אחת הטובות בארץ. עשיתי דימיון מודרך. מדיטציות וריקוד אינדיאני. תצחקו תצחקו החרא הזה עזר לי להירגע. הייתי חייבת לעבור את תקופת החרדות הקשה והפחד שתהיה לי שוב ירידת מים. ועברתי את התקופה הזאת. הייתי מובטלת. חודש חמישי פוטרתי כי כנראה החרדות האלה השפיעו על העבודה שלי. מימלא זו היתה עבודה זמנית מטופשת כזאת עד שאחליט מה בא לי לעשות. בדיוק עזבתי את הגן אירועים שעבדתי בו כמה שנים. האירועים בלילה לא היו בשבילי. גם אובדן ההיריון היה עוד כשעבדתי שם והייתי חייבת להתנתק ולהחליף אנרגיה. הבעל היקר שלי תמך. אפילו פירגן על זה שאני בבית ואמר שנסתדר. כך עברו וחלפו להם חודשי ההיריון. הקפדתי על תזונה נטולת פחמימות שבהמשך ארחיב עליה. עשיתי יוגה לנשים בהריון. ופעמיים בשבוע שחיתי. בגדול היה לי הריון מהמם. רגוע (מחודש חמישי ככה) ושמח. הייתי מלאת ציפייה לחבוק תינוק. לעיתים היה נראה כאילו הזמן לא עובר. תנו לי להגיד לכם עוד משהו. על אישה שמנה לא רואים שום הריון עד חודש שמיני בערך. עד אז היא סתם נראית יותר שמנה ממה שהייתה. נוראי. כל הזמן חיפשתי בגדים שיעזרו לי להדגיש את הבטן. גם בגדים זה נושא עצוב. מספיק קשה למצוא בגדים נורמאליים במידות גדולות בארץ הזאת (ולא איכפת לי כמה מיכל צפיר האנורקסית תגיד שאנחנו מתבכיינות) שלא לדבר על בגדים לשמנות בהריון. אין לתאר כמה קשה למצוא בגדים כשאת שמנה ובהריון. מזל שיש את אסוס, נקסט ומייסיז. גם סביבה היתה די הזויה אלי. לא ידעו איך לאכול אותי.  התייחסו אלי כמו נס מהלך. אף אחד לא ראה אף פעם שמנה בהריון. מה נסגר עם אנשים? אחר כך היו הערות אם אני בהריון עם תאומים. לפעמים דווקא זרמתי עם זה. הגעתי לשבוע 37 והלכתי לעוד אולטראסאונד להערכת משקל העובר. אפילו שעבדתי עם הדולה שלי והפרופ' להריון בסיכון גבוה שליווה אותי שיש סיכוי שאאלץ לעשות קיסרי אם העובר יהיה מעל 4 ק"ג. עדיין נאחזתי בתיקווה שאעבור לידה רגילה וטבעית. לא יודעת למה זה היה לי כל כך אקוטי. אצל חולות סכרת יש סכנה לתינוקות גדולים במיוחד בגלל שהגוף שלהם מפריש יותר אינסולין בכדי להתגבר על הסוכר הגבוהה של האמא. בגלל זה משבוע לשבוע הייתי יותר ויותר נאצית עם הדיאטה שלה. כל דבר שנכנס לפה עבר בקרה קפדנית. בשבע 37 כבר היה לי עובר גדול. ארוך יותר מהרגיל ומתאים לשבוע 42 בגודלו. המשקל עמד על 3.60 ק"ג. סיכוי קלוש מאוד ללידה טבעית. בכל זאת פרופסור הורה לי לחזור בשבוע 38. אז הערכת המשקל היתה כבר 4.300 ק"ג. ידעתי שאין מנוס מקיסרי. קיבלתי מהפרופ' הפניה לבית חולים מאיר שבמקרה גם היה 3 דקות הליכה מהבית שלי. הדולה שלי המליצה לי להגיע ללניאדו אבל היה בא לי קרוב לבית. בדיעבד אני די מצטערת שלא הקשבתי לה אבל נו שוין.

הגעתי לבית החולים שם הערכת המשקל היתה באזור ה 3.200 ק"ג אבל עדיין אמרו לי שאין מנוס מקייסרי. אולי הייתי צריכה להתעקש. גם בן הזוג שלי דאג לי וגם אני פחדתי שמשהו ישתבש. הפחידו אותנו שלתינוקות לאמהות סוכרתיות יש כתפיים רחבות יותר ושהוא עלול להיתקע בתעלת הלידה. הסכמתי. נקבע לי ניתוח קיסרי ליומיים אח"כ יום חמישי ה 5.2.15 שבוע 38+3. בקשתי לפחות שיעשו לי את הניתוח בשבוע 39 אבל אמרו שהם לא רוצים לקחת סיכונים. ניצלתי את היום שקיבלתי לסידורים. קניתי אופטלגין נוזלי, ערכת מקלחת עם שמפו, מרכך וסבון גוף מפנקת של לוקסיטן. דאגתי לתיק מאובזר בתחתוני סבתא גדולים שלא יפריעו לי בניתוח, מוזיקה, רסקיו, תיונים של תה ירוק שאני אוהבת. קצת חטיפים בריאים. פירות יבשים ובגדים לקטנצ'יק החמוד. ליטפתי אותו המון ודיברתי איתו שהנה עוד מעט ניפגש. הייתי כל כך נרגשת. יותר מכל בליינד דייט שהיה לי. עוד מעט ניפגש אהוב שלי. לחשתי לו. עוד מעט קיסר של אמא. עוד מעט תפגוש את אמא שחיכתה לך בערך כל החיים. באותו לילה לפני בקושי הצלחתי לישון.

המשך בפרק הבא…לילה טוב!

הנה תשטפו את העיניים. אני חודש תשיעי. תודה לאל שעברתי את ההריון הזה עם הגיסות שלי המהממות שהן היו חודש וחודש וחצי אחרי. תענוג לתומר בני דודים בגילו 🙂 אני כמובן הענקית באמצע.