חופשת לידה

לא מבינה מי הצמיד בכלל את המילים "חופשת" ל"לידה". חופשה זה לא. זה לילות וימים מתישים, מלאים בבכי, צחוק ומערבולת של הורמונים, רגשות אשמה, ביקורת עצמית קשה, רעב, עייפות קיצונית ואושר שאין לתאר. הייתה לי חצי מחיי פנטזיית הנקה מושלמת כזאת. במציאות זה היה גיהנום שלא יתואר. אף אחד לא טרח להגיד לי שאחרי ניתוח קייסרי לוקח לחלב יותר זמן להגיע. אם בלידה רגילה לוקח יומיים בקייסרי בין 4 ל 6 ימים. עוד בבית החולים יועצת ההנקה הראתה לי איך לחבר את החמוד לפיטמה. אמר שבהתחלה יש נוזל שקוף שמאוד חשוב לבריאות התינוק. ושיקח כמה ימים ויגיע החלב. אמרה לי לחבר אותו בכל הזדמנות לציצי וכשהוא לא מחובר להיות על משאבות. שמישהו יגיד לי מה זה השעבוד זה?? למה לפני 100 שנה היה דבר כזה משאבת הנקה?? לא התחברתי לדבר הזה בכלל. לעומת זאת הפצפון שלי אהב להיות מחובר לפיטמה. למרות שלא היה נראה שיוצא משם כלום זה היה נראה שנחמד לו. הוא היה התינוק הכי רגוע בחדר. כולם צרחו והוא היה שאנטי לגמרי. הסתכל עלי, בחן אותי. אין דברים כאלה. בלילות הייתי אמורה להחזיר אותו לתינוקיה כי בקייסרי אין אפשרות לביות מלא (שהתינוק ישן עם האמא) כי כאבי התופת מונעים את האפשרות הזאת. הלילה הראשון היה נוראי. לא יכולתי לקום עדיין כי יצאתי מניתוח רק בשעה 5 בערב. אמרו לי שבבוקר תגיע אחות שתעזור לי לקום. אז ב 21:30 בעלי החזיר את הקטן לתינוקיה. היה לי כל כך קש להיפרד ממנו. לא עצמתי עין באותו לילה. בחמש בבוקר תפסתי אחות וביקשתי ממנה עזרה לקום. זה היה כאבים שקשה לתאר במילים. לקח לי 40 דקות ו 30 טיפות אופטלגין כדי לקום. התקלחתי בקושי רב והאחות הנחמדה עזרה לי. אחרי שהתלבשתי ואכלתי ביצה קשה ואשל (אלוהים יודע מה נסגר עם אוכל של בתי חולים) והאמת שהכרחתי את עצמי לאכול רק כדי שיהיה לי חלב. התחלתי לצלוע לכיוון התינוקיה להביא את הצוציק שלי וראיתי את בעלי איתו בדרך אלי. הייתי מאושרת לראות אותם ובעיקר שחסך לי לצלוע את דרך לתינוקיה שהיתה הליכה של כמה דקות שנראו כמו נצח. את זה הבנתי באותו הערב שהייתי צריכה להחזיר את החמוד בעצמי.  כל הדרך עם בעלי לתינוקיה כאב לי הלב. גם הניתוח אבל בעיקר לא רציתי להחזיר אותו. רציתי שיישן איתי. גם כל הדרך חזרה לחדר. לא רציתי שיהיה שם במפעל התינוקות הזה. זה פשוט היה מזעזעז ללכת לשם ולשמוע תינוקות צורחים שלוקח זמן לגשת אליהם. לא הפסקתי לבכות. זה פשוט גומר אותי כל פעם מחדש כשאני נזכרת בזה. בעיני תינוק שבוכה ולא ניגשים אליו זה שברון לב. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. בכלל יש את הגישה הזאת לתת להם לבכות כדי שלא יצאו חלילה מפונקים. אין לי מושג מי המציא את הגישה המטופשת הזאת אבל זה בטוח לא אישה. צלעתי כל הדרך לחדר. בעלי נתן לי נשיקה ואמר שיחזור בבוקר. לא הצלחתי לעצום עין. חיכיתי ל 5 בבוקר ללכת להביא אותו. בין לבין כל הזמן משככי כאבי. כל הזמן מנסה להניק. התחלתי לתת קצת בקבוק כי ראיתי שהוא רעב ואני לא מצליחה לספק את הרעב שלו. עדיין לא יצא חלב במשאבה. ב 2 בבוקר הלכתי לחדר המשאבות והחלטתי לשבת להניק עד שאוכל לקחת את הקטן כי להרדם כבר לא נרדמתי. התחברתי למשאבה והעברתי אותה מצד לצד. בין לבין יש מצב שנרדמתי קצת. כלום לא יצא. זה פשוט התיש אותי ברמות. בארבע בבוקר הלכתי לתינוקיה וביקשתי לקחת אותו. ידעתי שזה שעה לפני הזמן. האחות נתנה בי מבט אחד ולא התווכחה. רשמה את השם וגילגלתי אותו החוצה כאילו זכיתי בלוטו. לחדר שלי. אחרי 4 ימים לא פשוט בכלל, שדיים נטולי חלב, אינספור נסיונות לתת לקטן לינוק כשהוא יונק כלום הגיע היום לחזור סוף סוף הביתה. אמרתי לעצמי שבטוח בבית יהיה לי יותר קל. בסביבה המוכרת שלי. אכן היה מרגש לחזור הביתה. יומיים של בכי מעורבב ברגשות אשמה שאני אמא רעה. עדיין אין חלב. הקטן אכל מטרנה. בין לבין ינק. ואז ביום השישי כשהתחברתי למשאבה במקום לישון כשהוא ישן בצבצה לה טיפת חלב ראשונה. לא היתה מאושרת ממני באותו רגע. ישר טלפון לבעלי, לגיסתי לחברה שלי. כמו מפגרת. אז הגיע החלב. אבל ממש בכמות פיצית. בקושי 5 סיסי. והקטן אוכל כבר 20 סיסי. איך אני מייצרת לו 20 סיסי. המשכתי לשבת על המשאבה הזאת והכמות גדלה בכל כך מעט שזה היה מעייף. בשלב מסויים הלכתי ליועצת הנקה להתייעצות. היא נתנה לי תוספי תזונה לקחת ואמרה לי לקנות משאבה שעולה 800 שח. לא נסחפה בכלל. אני אסתפק במשאבה של יד שרה תודה רבה. בינתיים הצלקת לא הפסיקה להפרש נוזלים ומוגלה. הלכתי לקופת חולים להסיר את הסיכות. אמרו לי שזה לא כואב. שיקרו. זה היה כאבי תופת. יום שמיני. ברית. סבלתי מכל רגע. מה נסגר עם הטקס הברברי הזה. למה צריכים להכאיב למתוק שלי. תודה לאל שנגמר השבוע הראשון. קראנו לו תומר.