הקיסר שלי- חלק ב'

ואז יום חמישי הגיע. 5.2.15. קמתי בהתרגשות וחשבתי לי שהיום זה יום טוב להביא נשמה לעולם. התארגנו אני ובעלי היקר. הכנתי לו סנדוויצ'ם ולקחתי לי קצת פירות וחטיפים בריאים. יצאנו לנסיעה של דקה וחצי עד לבית החולים. הגענו והייתי צריכה לעבור שוב מוניטור ובדיקות למינהן. בשעה 15:00 באו לקחת אותי סוף כל סוף לחדר ניתוח. דפק לי הלב והתרגשתי מאוד. היה קפוא בחדר ניתוח. בדיוק כמו שאני אוהבת. נתנו לבעלי כיסוי לראש לרגליים ולגוף. הכניסו אותי קודם ואמרו לי שיסיימו להכין אותי לניתוח ויקראו לו. ההכנה לניתוח היתה ממש קשה ומשפילה. אני עוד אכתוב על זה להנהלת בית החולים. כשנכנסתי לחדר הניתוח הציג את עצמו פרופסור פיינגולד שנראה מאוד נחמד ואף התלוצץ איתי. בקשתי שיקרא את תוכנית הלידה שלי. כשהגיע לחלק של ה SKIN 2 SKIN אמר שלא בחדר הניתוח שלו. הוא לא ממש היה מעוניין לפרט למה לא רק שלא מקובל או משהו כזה. ביקשתי שיתן לי לראות את התינוק שלי מיד כשיולד. הוא אמר שאם לא תהיה סיבה למה לא להראות לא צריכה להיות בעיה. הפרופסור נתן הוראה להדביק לי את הבטן התחתונה כלפי מעלה. זה כבר התחיל להשפיל אותי. שכן הבטן התחתונה היא בעצם השומן. הבטן העליונה זה התינוק. בכדי שיוכלו לעשות חתך כמו שצריך לא יכלו שהכרס השומנית שלי תפריע להם. אז רק מעצם זה שהאחות שם חתכה פיסות ענקיות של מסקינטייפ והתחילה להדביק לי את הכרס כלפי מעלה שלא יפריע לפרופסור לנתח, כבר גרם לי להרגיש כמו הר אדם. כדי שהחגיגה המשפילה הזו תמשיך היה שם מרדים רוסי בשם אלכס נדמה לי. שהוא אמור היה להחדיר לי בגב את האפידורל. אמר לי להקשית את הגב ואחרי מספר דקות ארוכות סיים. כשראה שאני מתחילה לא להרגיש את הרגליים עדכן את הפרופסור שההרדמה בוצעה בהצלחה. ואז הוא מילמל משהו כמו שהוא היה צריך לקבל פרס על ההרדמה הזאת. אף אחד לא ממש היה שם באותו רגע. על השולחן הקר בחדר ניתוח. שאלתי אותו למה היה צריך לקבל פרס. הוא ענה בנונשלנט שלחבר בחורה עבה כמוני זה משימה קשה עד מאוד והוא הצליח בניסיון הראשון כי היה מספיק חכם לבחור מחט מתאימה. הייתי כל כך בהלם שלא ידעתי מה לענות. קשרו לי את הידיים. שמו מחיצה שהשאיר רק את הראש והידיים והכניסו את הבעל היקר שלי. הצוות התחיל לעבוד על הליוויתן ששכבה על שולחן הניתוחים. הייתי כל כך מושפלת שרק רציתי שזה יגמר כבר. בערך ב 15:30 שלפו את המתוק שלי מהבטן. שמענו אותו בוכה. אף אחד לא הראה לי אותו. אפילו לא לשניה. מיד לקחו אותו לחדר ליד. לא הבנתי למה לא הרים אותו לפחות שאראה לשניה. אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח הביאו אותו עטוף בתוך עריסה. הוא היה כל כך שקט, שליו ויפה עד כאב. הוא הסתכל עלינו בעיניים גדולות. גם אני וגם בעלי היינו בהלם. כל מימד ההתרגשות של תינוק שחיכינו לו כל החיים שלנו בערך פשט נעלם. זה לא היה כמו שרציתי. הייתי עצוב. שמחתי מאוד שנולד לי תינוק יפה ובריא. הוקל לי שהכל עבר בשלום. אבל כעסתי. כעסתי שחטפו לי את חוויית הלידה שציפיתי לה כל כך. גם בעלי אחר כך סיפר לי שגם הוא היה בטראומה כי ראה כמויות מטורפות של דם על הרצפה ופחד לחיי. אחרי כמה דקות שאפילו לא הספקתי לגעת בתינוק שלי הוציאו אותו עם בעלי החוצה לבדיקות. סיימו לתפור אותי ולקחו אותי לחדר התאוששות. אמרו שמשהו כמו שעתיים עד שתחזור לי התחושה ברגליים. היה לי כל כך קשה שלא חזקתי אותו ונשקתי אותו. הדמעות זלגו לי מעצמן על הפנים. רק רציתי לעוף משם והתחלתי להתרכז בהזזת הרגליים. אחרי כשעה פלוס הצלחתי. קראתי לאחות. היא אמרה שתדאג שיגיע סניטר לקחת אותי בקרוב. אחרי חצי שעה שהרגישה כמו נצח בא מישהו ולקח אותי חזרה. לא ידעתי איפה בעלי. איך הוא ידע שחזרתי. איפה הוא עם הקטנטן? אחרי מספר דקות במחלקה שמעתי את בעלי קורא לי. צעקתי לו איפה אני והוא בא עם המתוק הקטן ובאותו רגע שום דבר לא עניין אותי. ישר שמו אותו עלי. הוא ישר תפס לי באצבע. אז התחלתי להתרגש. רק אז. אגב רק שתבינו שהקטן נולד בול 4 ק"ג. גם כן הערכת משקל…